אז…חלפו כמה חודשים מאז שעברנו דירה (לטובת מי שפיספס את תקציר הפרקים הקודמים – כן. שוב. שוב!!!) ולאט לאט אני מוצאת את הכוח, הסבלנות והאומץ לעצב את הקן הנוכחי. למה אומץ? כי אחרי כל כך הרבה מעברי דירה בכל כך מעט שנים, מתחילים לפתח אמונות טפלות שבמרכזן התחושה שכל מעבר דירה הוא אשמתך (כי הרגשת בבית מהר מדי, כי תלית יותר מדי תמונות, כי קנית יותר מדי דברים חדשים וכו'). בקיצור, לא כיף.

אז נכון, הבית עוד לא לגמרי מוכן, ותמיד יש עוד משהו לשפצר (איכשהו אני לא מצליחה לגמרי לפענח את העיצוב של הכניסה לדירה – משהו לא מסתדר לי בחלוקת השטח ובשילוב המבאס שבין כמה רהיטים מגניבים לכמה רהיטי-אין-ברירה מאוסים (שולחן אוכל לבן מאיקאה שפשוט מכאיב לי בעיניים אבל הוא היה הכי זול ונמאס לנו לאכול בישיבה מזרחית על המיטה). וכאמור, ההתנגשות הנצחית שלי בין השאיפה לנורדיות וניקיון עיצובי לבין הנטייה הטבעית לגיבוב ואספנות ובלגן.

אז אני לא מצליחה לפתור את הכניסה לבית (שאלה יהיו הצרות שלנו), אבל הסלון לאט לאט מתחיל לקבל צורה, גם אם צורה אקלקטית וכפופה לאילוצים (כמו שולחן הסלון ששייך לבעל הדירה, ומדובר בשולחן הסלון הגנרי ביותר בהיסטוריה של שולחנות הסלון הגנריים מחנויות הרהיטים בפאתי ראשל"צ – כן, הגוש המלבני הזה עם רגלי האיקס העבות, כן, בדיוק ההוא שאתם חושבים עליו. אלוהים, כמה שהוא מכוער – אבל כנראה שלא נוכל להיפטר ממנו. כאמור, הוא לא שלנו).

היתה לנו כורסה שירשתי משותפה שהיתה לי בדירה הקודמת-קודמת-קודמת, ובן זוגי לקח אותה לחדר העבודה שלו (כמובן ששם היא הולאמה על ידי החתולה), וכך נותר הסלון ללא כורסה. עד שיגיע הסייל של איקאה (שבו אני מקווה למצוא במחיר שווה כורסה נוחה באמת לבן הזוג, במקום ההיא של החתולה), התמכרתי ל-Marketplace של פייסבוק, שהוא בעצם לוח יד2 בלתי-נגמר. וקניתי שם את הכורסה הזו, תמורת 130 שקלים, מאשה מאוד נחמדה מגבעתיים. הכורסה נכנסה לבגאז' ולא היה צורך בהובלה:

הריפוד עצמו כבר לא היה במצב טוב, וגם לא המילוי (אקרילן, ששוקע הרבה יותר מספוג), אבל ידעתי שאני קונה בשביל לשפץ. העץ, למרות המראה המהודר, הוא בסך הכל עץ אורן שנצבע בפוליטורה כהה, ולכן לא היו לי ייסורי מצפון בהחלטה לצבוע אותו לגמרי. אני מהמרת שהכורסה הזו היא מסוף שנות ה-70, תוצרת הארץ. בקיצור, התחלנו.

קודם כל מעיפים את הכריות:

ואז לוקחים את הצבע שבחרת (כלומר, זה שבמקרה ראית ואמרת ה"מממ יתאים לכורסה? נבדוק"), שמו בישראל Heirloom של אמריקנה דקור. קופסה קטנה הספיקה לכל הכורסה ועוד נשאר קצת. הגוון, כמו שמיד תראו, הוא מעין מוקה-בהיר. הצבע הזה, אני מזכירה, אינו מצריך שיוף, צבע בסיס/פריימר או צבע יסוד/מקשר. פשוט מנקים את הרהיט במטלית לחה, ואז במטלית יבשה – וצובעים. השתמשתי במברשת סינתטית עם ראש שטוח.

וצובעים. הייבוש מהיר מאוד, שכבה שנייה יכולה להיצבע ממש חמש-עשר דקות אחרי הראשונה. במקרה הזה לא היה צורך בשכבה שלישית אפילו.

זו השכבה הראשונה:

וזו השנייה:

התוצאה הסופית (וסליחה על התאורה המעפנה):

*******************************

לקח עוד חודש בערך עד שהגעתי באמת לעניין הריפוד, בעיקר כי בינתיים החתולה אימצה גם את הכורסה הזו ולא היה לי לב להעיר אותה… אז חיכיתי. בינתיים הגעתי למסקנה שרק החלק התחתון של הריפוד (כלומר, כרית המושב) זקוק להחלפה, ושהחלק העליון (כרית המשענת) יכול להישאר כמו שהוא, רק לקבל מעטפת חדשה.

אז מדדתי את כרית המושב הישנה והלכתי לחנות של עמי מנדלבוים ברחוב השוק 44 בפלורנטין, תל אביב. מבולגן שם, אבל בסוף התייחסו אליי ולקחו את המידות. כרית ספוג קשיחה בעובי 12 ס"מ במידות 54/64 ס"מ עלתה 90 שקלים. זיל הזול? לא. אבל אלה המחירים (בדקתי). ובמילא חסכתי בכך שהשתמשתי למשענת בכרית הקיימת. והספוג באמת מעולה – גם אם תקפצו עליו בנעליים הוא לא שוקע.

בין לבין דפדפתי בעלי-אקספרס ומצאתי בדים נהדרים, אבל אז חשבתי על זה והגעתי למסקנה שכדאי קודם לעבור בנחלת בנימין ולראות מה יש שם. אם המחירים יהיו גבוהים הרבה יותר – אזמין מסין. אם ההפרש לא גדול – אקנה פה. בקיצור, מצאתי בד יפהפה, לא דומה בשום צורה למה שדמיינתי או תכננתי לקנות. פשוט ראיתי ואמרתי – זה!

הבד – מין בד בז' עבה עם רקמה אצטקית (אנאעארף, אולי קירגיזית?) בצבעי ניאון, טקסטורה מחוספסת ו…פאק כמה שהוא יפה. בקיצור, הוצאתי את הארנק וציפיתי לגרוע מכל, אבל המחיר היה רק 40 ש"ח למטר (וקניתי שלושה מטרים). איפה? בחנות Hammer בוטיק לבדים איכותיים, ברח' רמב"ם 13 בתל אביב (באחת ההצטלבויות עם מדרחוב נחלת בנימין). יש להם מבחר גדול של דוגמאות ברוח זו, גם בצבעים פחות משוגעים.

*******

ועכשיו השאלה: איך תפרתי את הריפוד?

והתשובה המזעזעת היא… לא תפרתי. למה? כי יכולות התפירה שלי מוגבלות עד לא-קיימות (כפתורים כן, תיקונים קלים – נניח. השאר? MEH). אין לי מכונת תפירה וגם אם היתה לי – אין לי מושג איך לעבוד עם אחת כזו. בקיצור, הייתי צריכה פתרון מהיר לעצלניות/ים, שגם יחזיק וגם ייראה כאילו נוצר על ידי מישהו שיודע מה הוא עושה.

התשובה, ידידיי, נישאת ברוח – כמו שאמר בוב דילן, או במקרה שלי בחנות אבנט, שנמצאת בדרך ששת הימים 16 בבני ברק (לא להיבהל – זה בדיוק מול קניון איילון, מעבר חצייה אחד ואתם שם). בעלת הבית, שנזפה בי כשביקשתי סקוצ' דביק ("בעברית קוראים לזה צמדן"), מכרה לי 4 מטרים של צמדן (26 ש"ח למטר. האמת, אני לא יודעת אם זה המחיר הכי טוב, אבל באמת שלא יכולתי להתווכח עם מישהי שמתקנת לי את העברית). הצמדן הספציפי הזה הוא ברוחב 4 ס"מ, הוא בא בשני חלקים – החלק הדוקרני עם הזיפים שנקרא "זכר" והחלק הרך יותר שנקרא "נקבה" (כן, מעליב, אני יודעת).

הגב של הצמדן הזה דביק, וצריך לקלף ממנו נייר כזה כמו שמקלפים מגב של מדבקה או דבק דו-צדדי. הדבק שלו חזק, אבל אני לא יודעת עד כמה הוא יחזיק על בדים מסוגים שונים (פרווה מלאכותית, נניח – לא יחזיק. אבל מי צריך פרווה מלאכותית?).

אז ניגשתי למלאכה וגזרתי את הבד לפי גודל הכריות. משום מה צילמתי רק את התהליך עם הכרית הישנה (ולא עם הספוג החדש) אבל העיקרון זהה. שימו לב: לא לעשות שום דבר הדוק/מתוח מדי! זה בד שיושבים עליו, הידוק ומתיחה עלולים לגרום לסקוצ'ים להיפרד ברגע שיופעל עליהם לחץ (כלומר, ברגע שינחת עליהם תחת מכובד כזה או אחר).

מודדים איזה אורך סקוצ' צריך בשביל הדופן, וגוזרים לפי המידה את שני סוגי הסקוצ' (זכר+נקבה).

בוחרים את אחד הסוגים של הסקוצ', לא משנה אם זכר או נקבה, מקלפים ממנו את הנייר וחושפים את הדבק של הצד האחורי.

מדביקים לבד ומהדקים עם היד את הסקוצ'.

עכשיו עושים אותו דבר בצד שאמור להיצמד אליו (וייקרא שמו בישראל – צמדן!). לא לשכוח ליצור איזשהו קפל בבד ורק אז להדביק, כי אחרת זה ייראה פרום. מורידים את הנייר, מדביקים ומהדקים עם היד.

מצמידים את הבד עם סקוצ' א' לחלק עם סקוצ' ב'.

עכשיו אותו דבר, עם הדפנות. שימו לב שהטכניקה המאוד-לא מסובכת הזו היא כמו אריזת מתנה בסיסית.

מקפלים ומדביקים בתוך הקפל את סקוצ' א'

מדביקים את סקוצ' ב' ומחברים ביניהם.

 וזהו – נולדה כרית לתפארת.

והרי התוצאה הסופית.

ולטובת מי שאין לו כוח לגלול למעלה בשביל לראות את ה"לפני":

ועכשיו – נחכה לשערות של החתולה.