אז ההורים של בנזוגי עוברים דירה, לראשונה זה 40 שנה בערך. הבהלה הראשונית הפכה די מהר לתופעה שאני קוראת לה "קינון מואץ": אימוץ של חדוות העיצוב, התכנון המחודש, הרכישות הקטנות והגדולות ובקיצור – לעוף להביא זרדים לריפוד הקן, גם אם הזרדים הם רהיטים מאיקאה והקן הוא דירה קטנה בשכירות.
וכמו דירות בשכירות, גם הדירה הזו באה עם פקלע של "צרות" שאמנם אינן קריטיות או מפריעות למגורים, חלילה, אך בהחלט משביתות שמחות ומכאיבות בעיניים. למשל, קרמיקה גיהינומית מהסבנטיז בדוגמת חרציות ובצבע שאין דרך להגדירו מלבד במלים "חום-חרא". להמשיך לקרוא "לצבוע לבד את החרסינות באמבטיה – ולהישאר בחיים"