לצבוע לבד את החרסינות באמבטיה – ולהישאר בחיים

אז ההורים של בנזוגי עוברים דירה, לראשונה זה 40 שנה בערך. הבהלה הראשונית הפכה די מהר לתופעה שאני קוראת לה "קינון מואץ": אימוץ של חדוות העיצוב, התכנון המחודש, הרכישות הקטנות והגדולות ובקיצור – לעוף להביא זרדים לריפוד הקן, גם אם הזרדים הם רהיטים מאיקאה והקן הוא דירה קטנה בשכירות.

וכמו דירות בשכירות, גם הדירה הזו באה עם פקלע של "צרות" שאמנם אינן קריטיות או מפריעות למגורים, חלילה, אך בהחלט משביתות שמחות ומכאיבות בעיניים. למשל, קרמיקה גיהינומית מהסבנטיז בדוגמת חרציות ובצבע שאין דרך להגדירו מלבד במלים "חום-חרא".

בררר…איך מכינים כרית חימום למיקרוגל?

לפני כ-15 שנה (פאק, אני זקנה) הגיעה ליישוב הקהילתי הקט (אוקיי, זה היה חור. פסטורלי – אבל חור) שבו גרנו בשורה מרעישה: כרית חימום למיקרוגל! לא עוד שמיכות-על-שמיכות, לא עוד שיניים נוקשות בלילות הקרים על מצעים קפואים ומזרון קרחוני. כרית חימום למיקרו!

לוח מגנטי לאיפור – די לבלגן על השידה! (פלוס אתרים שווים לקניית איפור מחו"ל)

אם הייתם פוגשים אותי בתיכון ואומרים לי שיום אחד תהיה לי שידת איפור, יעני טואלט – עם קרמים ומברשות איפור בצורות שונות וספוגיות וצלליות וליפסטיקים וגוונים שונים של פודרה – הייתי צוחקת לכם בפנים. אני?! בחיים לא הרגשתי נשית מי יודע מה (גם עכשיו אני בעצם עובדת על זה. מרגישה לפעמים כמו מתחזה), וכל ניסיון להתאפר נגמר בעיגולים שחורים של דביבון מסביב לעיניים או ליפסטיק על השיניים.

בכל אופן, כמו שחשבתי שאף פעם לא אפסיק לכסוס ציפורניים – והפסקתי (וכמובן שהמרתי את ההתמכרות לכסיסה בהתמכרות למריחת לק. פחות טעים והרבה יותר יקר, אבל אי אפשר הכל) – אז כך גם עם האיפור. לשמחתי האיפור כבר לא משמש אותי לניסיונות פתטיים להסתרת אקנה-וולגאריס (כן. נראיתי כמו הנוסע השמיני בכיתה ט'), אלא יותר לדברים פשוטים כמו…ניסיונות פתטיים לשכנע את יתר האנושות שיש לי עצמות לחיים. לפעמים זה עובד, לפעמים לא (טוב, כי יש לי המון לחיים. אבל בלי עצמות). או כמו שהשבתי לבן זוגי כששאל ברצינות "את מתאפרת כל יום?" – "תראה, בתכל'ס הגוון הטבעי שלי הוא ירוק. זו נקודת ההתחלה שלי. כלומר – אם אתה מסתכל עליי ואני לא ירוקה, זה אומר שאני מאופרת".

ספר ישן הופך לעציץ קטן

ההתאהבות שלי בסוקולנטים טרם שככה, וגם העובדה שהם תפסו ממש מהר במרפסת שלי בהחלט מעודדת. בהתחלה ניסיתי לגדל אותם בתוך הבית, אבל רוצקי-פוצקי, החתולה שלנו, התאהבה בהם גם ולעסה אותם עד שלא היתה לי ברירה אלא להוציא אותם החוצה. בכל אופן, שרשרת החופשים והחגים שעברו עלינו אפשרו לי לקחת קצת זמן ולחזור להכין דברים יפים לבית (למרות שהחופש שלי היה זעיר וחלקי ביותר – בעיתון עובדים גם בחג ושבת!).

אז נזכרתי שכבר המון זמן תכננתי להכין עציץ קטן מספר ישן.

איך להכין צלוחית לתכשיטים

זוכרות את החומר הזה, דאס? החומר הלבן או החום שהיו נותנים לנו בקייטנה ולא משנה מה היינו מנסות לעשות ממנו (אגרטל, מסכה או חנוכייה) – בסוף תמיד היתה יוצאת לנו מאפרה? אלוהים יודע מה עשו ההורים שלנו עם כל המאפרות שהיינו מביאות להם בגאווה עצומה, צבועות בצבעי גואש. אי שם, אני משוכנעת, יש מזבלה פיראטית ענקית שאליה מושלכות כל היצירות העקמומיות האלה ושם הן יתאחדו למגה-זורד ענק שינקום בכולנו.

בכל אופן, דאס (או בשמו המקצועי – Air Dry Clay) הוא תחליף לא רע לתפרניות כמונו, שאין ברשותן תנור קרמיקה או כסף לחוג קדרות (כי אם היה, לא היינו פה, נכון?). החיסרון היחיד שלו הוא הריח המאוד-מובהק, אבל לי באופן אישי הוא לא מפריע ואפילו מחזיר אותי לימים שבהם עוד היה לי חופש גדול.

אפשר לעשות איתו המון דברים, מוביילים, שרשראות, ציפורים וכל מיני, אבל היום נתרכז בדבר אחד, פשוט וחינני במיוחד: צלוחיות לטבעות, תכשיטים, כסף קטן או צרור מפתחות. (אזהרה: הצלוחיות הן לתצוגה בלבד. לא להשתמש בהן לאכילה, אפילו לא לכדור גלידה).

השמיכה הגדולה מהחלומות – Chunky Knit Blanket

כמו שאתן יודעות, אני סורגת לחתולים. אבל בשעות הפנאי שאינן מוקדשות לסריגה לחתולים או לעבודה במערכת העיתון – אני סורגת גם לאנשים. הקורבנות המזדמנים הם תינוקות שנולדו לחברות בעבודה, אנשים שאוהבים צעיפים ובאופן כללי כל מי שלא רץ מספיק מהר. אז בואו נגיד שהטרנד הלוהט של העונה – שמיכות וצעיפים מצמר עבה במיוחד (במחירים שערורייתיים במיוחד – 1400 שקל לשמיכה, וואט דה פאקינג פאק?!) – עשה לי חשק גדול לנסות גם. א-ב-ל: הצמר שבו משתמשות רוב הסרגניות המהוללות שעושות חיל
ב-ETSY הוא צמר מרינו טהור, ויש איתו שתי בעיות:
א) הוא לא מתאים למי שמתנגד לשימוש בבעלי חיים לתעשייה (טבעונים וכו')
ב) הוא יקר רצח. מוות. נורא. כמה יקר? 450 שקל ל-900 גרם (!!!). הלו, בכסף הזה אני אסע לניו-זילנד לבד ואגזוז את הכבשים במו ידיי, שערה-שערה, עם פינצטה. נסחפתם.

אז מה עושים?

the knit therapy

גשם בחוץ, מעוצב בפנים – רעיונות יצירה חורפיים

החורף שפרץ לחיינו בסערה הוא תירוץ מעולה להישאר בבית בכל רגע פנוי – וליצור דברים יפים שיחממו את הגוף ואת הלב. למרבה השמחה, החורף גם מאפשר לנו לשוב ולהתעסק עם בדים וחומרים כמו לבד וצמר, שבימי הקיץ רק המחשבה עליהם היתה גורמת לנו להזיע. להגעה להוראות, לחצו על התמונה הרצויה.

נתחיל במובייל ענן גשום – קישוט נפלא לחדר ילדים, אבל לא רק: המובייל העדין הזה מצריך מינימום כישורים מוטוריים, קצת דבק, חוט ומחט – וזהו בערך. אפשר גם להמיר את גרסת המובייל המושקעת עם החישוק בגרסה צנועה יותר, שבה פשוט תולים כל ענן על מסמר בקיר, כקישוט בפני עצמו. רמת קושי: קלה. גם מי שמפחד מכל סוג של תפירה יצליח להסתדר.

הסורגת לחתולים

פורסם ב"ידיעות אחרונות", מוסף 24 שעות, 16.12.15
לחצו על התמונה להגדלה. הטקסט מופיע גם בתוך הפוסט

 

במקביל לניכור הסוציולוגי המתאפיין ביחסים המתקיימים יותר ויותר בין מסכי טאץ' ואפליקציות כמו ווטסאפ, ממשיך לצבור תאוצה טרנד הסריגה, שמביא איתו תחושה חמימה ונוסטלגית.

יותר ויותר אמנים ומעצבים צעירים מאמצים את המוטיב, וברוח זו ניתן לראות ברחבי העולם תחנות אוטובוס, פסלים, ספסלי רחוב ועצים עליזים, כולם לבושים בבגדים סרוגים. המעצבת העכשווית המזוהה ביותר עם הטרנד היא פטרישיה אורקיולה, המנהלת כיום סטודיו סריגה במילאנו. מעצב בולט נוסף הוא האמן דייב קול שיצר מיצב סריגה ענק ומרשים של דגל ארצות הברית.

אבל איך שלא נחזיק את המסרגות, האלמנט שתפס אותנו יותר מכל בסצנת הסריגה העכשווית הם בתי החתולים שסורגת הסרגנית הישראלית נועה אסטרייכר, בעלת המותג "הסורגת לחתולים". אסטרייכר, שהחלה מסריגת כיסויים לכיסאות ושרפרפים, עלתה מהר מאוד על הקשר האסוציאטיבי בין חתול מפונק וכדור צמר והיא מציעה פריט סרוג ייחודי: בית לחתולים בהתאמה אישית. הבתים עשויים מחוטי טריקו, סרוגים בעבודת יד, על שלד ברזל חזק. והחתולים? "הם משוגעים על זה, במיוחד בחורף", מספרת המעצבת.

שיפוץ אהיל – קיצור דרך שיציל אתכם משיגעון

אהילים, כמו כל דבר, הם עניין של אופנה. בתחילת שנות התשעים חשבתי שאהיל הזכוכית הענק, העגול והכתום אצל סבתא שלי הוא הדבר הכי מיושן ביקום – וכמובן שהיום אני בועטת בעצמי בכל פעם שאני חולפת ליד חנות "וינטג'" ורואה אהילים זהים נמכרים במאות ואלפי שקלים או מככבים במיטב הפקות עיצוב הפנים במגזינים.

כזו מנורה היתה אצל סבתא. איזה אידיוטים היינו

להגנתי ייאמר שהייתי ילדה וההחלטה לזרוק את החפצים המעלפים שהיו לסבתי (מצד אבא) לא היתה בידיי. לעזאזל, האישה הזו ידעה לחיות. היא אולי לא היתה הסבתא הכי חמימה, ולא דמתה בכלל לסבתא מצד אמא, שכל רצונה בעולם היה לפנק ולפטם אותנו – אבל היה לה ארון נעליים שתפס קיר שלם, שידת טואלט מגולפת, סרוויס עם ראשי התיבות של שמה בזהב, תור למניקור-פדיקור פעם בשבועיים וקילומטרים של סטייל בלונדיני חסר מעצורים. הסרוויס והשידה אמנם עדיין אצלנו, אבל את הדירה שלה מכרו אחרי פטירתה בפרוטות (זה היה בירושלים, באחת מתקופות הפיגועים הקשות, מחירי הנדל"ן היו ברצפה), חילקו את הפרוטות בין ילדיה לצורכי ירושה וזהו. הכסף נגמר מזמן.
היום, כמובן, הדירה הזו ממש, בשכונה ההיא ממש, שווה 5 מיליון שקל, שזה בערך 4.5 מיליון שקל יותר מהסכום שבו מכרו אותה…מה לעשות, כסף אף פעם לא נדבק למשפחה שלנו.

הסורגת לשרפרפים (או: בואו נדבר ביזנס)

מגפת חוטי הטריקו הכתה כמעט בכל בית בישראל: שטיחים סרוגים, צעיפים סרוגים, פופים סרוגים – יו ניים איט. אני, למשל, נפלתי חזק בעציצים הסרוגים, ובבית שלי כמובן אפשר למצוא שטיחים ואף כריות סרוגות, לפי החוק שכל מה שלא רץ מספיק מהר כדי לברוח – ייסרג. בכל אופן, השרפרף שלפניכם נאסף מהרחוב וכבר עבר שדרוג אחד, אבל עם הזמן קצת נמאס לי מהריפוד שלו וגם החתולה נתנה בו את אותותיה.

פינטרסט – הרשת הישראלית הכי טובה שהישראלים לא מכירים

(פורסם במוסף "החיים עצמם" של TheMarker, בתאריך 4.10.15)

פינטרסט: רשת חברתית דמוית לוח מודעות, המאפשרת לחבריה ליצור ולנהל אוספי קישורים המתויגים לפי תחומי עניין. שנת השקה: 2010. מייסד: בן סילברמן. קהילת משתמשים: 100 מיליון איש

השעה 1:00 בלילה, העיניים נעצמות לי מול המחשב – אבל אני רוצה לראות עוד דבר אחד יפה לפני שאלך לישון. אחרי כל החדשות והפייסבוק, לחיצה אחת לוקחת אותי ליקום אחר, שבו הכל מעוצב, נקי ומואר: פינטרסט.

Tea Towels – המקור הכי מפתיע להדפסים איכותיים לבית

הדפסים, יודע כל מי שהיה ער בשנים האחרונות, הם עניין יקר. נכון, לא יקר כמו אמנות שנמכרת בגלריות, אבל עדיין – זול זה לא. לפעמים, כשמסתכלים על עבודות הדפס של מעצבים פופולריים או בחנויות העיצוב השונות קשה להבין למה, בעצם, דף עם דיו אמור לעלות כל כך הרבה. אבל – הדפס הוא טכניקה יקרה, רב-שלבית, וחומרי הגלם והציוד יקרים (לפחות בארץ. לא יודעת לגבי חו"ל). זו אחת הסיבות שגם ההדפסים המקוריים הפשוטים ביותר עולים כ-150 שקל. ו-150 שקל זה הרבה (למרות שזה לא מרגיש ככה. יש מצב ששטר ה-100 שקל הוא ה-20 החדש?). וכמובן, הדפסים על בד יקרים יותר מהדפסים על נייר.

איך להפוך שידת-לילה משעממת לכוכבת מהממת

השידה שלפניכם היא פיסת שעמום טהור: עץ אורן (שאני אוהבת דווקא), גזרה מרובעת וידית עשויה מחרוז אידיוטי שמזכיר את היאחזות הנח"ל בסיני או גסט-האוס ברישיקש. שידות כאלה אפשר למצוא בהמון חנויות פושטיות ומחירה נע בין 100 ל-200 שקל, תלוי איפה נפלתם.

אפשר כמובן לצבוע אותה בספריי (כמו כאן בקישור), אבל במקרה הספציפי הזה בחרתי לצבוע אותה באקריליק ולהוסיף לה כמה אלמנטים נחמדים כמו טפט קטיפה שחור והדבקה של איור שתלשתי מספר עיצוב ישן.

שירותים לחתול – גרסת הדיווה

תמיד הייתי בנאדם של כלבים, זו היתה חיית המחמד שלנו בבית. חתולים היו הדבר הנורא הזה שנושך אותך כשאתה בא ללטף אותו, ושורט אותך כשאתה מביע חיבה. אבל לפני שנתיים עברתי מטרמופוזה בעקבות בן זוגי, חתולאי רציני ביותר (אני קוראת לו החתולן מהמלין, בגלל שלכל מקום שהוא הולך – חתולים הולכים אחריו). בכל אופן, זה התחיל מחתולת רחוב מדהימה שאימצה אותנו (רק בחוץ. היא לא באה אלינו הביתה) ונגמר, נכון לרגע זה, בחתולונת זעירה שאימצנו מעמותת SOS חיות.

רוצקי פוצקי הקטנה ישנה

סוקולנטים – מה זה לעזאזל, ובשביל מה זה טוב

כל מי שחי בפינטרסט (כמוני), יודע שסוקולנטים זה הדבר. הם הקישוט האולטימטיבי לכל דירת בוהו-היפסטר-מינימליסטי-בולשיט, הם מצטלמים נפלא, הם לא מעירים אותך בלילה והכי חשוב – הם לא מתפגרים מחוסר השקייה.

קופי-פייסט מוויקיפדיה:  סוּקוּלנטים (לטינית: Succulentus) הם צמחים בעלי עלים וגבעולים עבים ובשרניים המכילים תאים אוגרי מים. סוקולנט בלטינית משמעו עסיס.
תכונות:
יכולת לאגור כמויות גדולות של מים.
יכולת להצטמק כשהנוזלים אוזלים בעת יובש.
יכולת להתעורר לאחר רדת הגשמים.
הסוקולנטים יכולים להמשיך לחיות באזורים יבשים במיוחד ואינם מתים מחוסר מים.

בקיצור – מדובר בצמחים לרוצחי-צמחים סדרתיים. כלומר – רוב בני האדם. אפילו הטבעונים שביניהם. לא יודעת מה הפך את הסוקולנטים לטרנד כל כך לוהט, אבל זה חמוד, לא מזיק ובעיקר קל לביצוע – אז למה לא להצטרף?

באופן אישי, אני מעדיפה אותם בתוך הבית, למרות שכאמור, הם עמידים ביותר גם בחוץ. בכל אופן – הנה החבר'ה הצנועים שלי, על מדף בסלון (ולא, אני לא מתכננת להשתלט על המזרח התיכון – אני פשוט אוהבת מפות ישנות)

 

כיסוי ושדרוג עציצים בזול : כל עציץ – הדוכס מהרטפורדשייר

עציצים, אם לא ידעתם, הם דבר יקר. במשתלות, עשרה עציצים איכותיים אך פשוטים למראה יכולים לרושש את כיסיכם מ-300 שקלים ויותר, ובסכום כזה כבר היינו מזמינים גנן – לא? יש המון אופציות לגינון-מרפסת, כמו למשל עציצי "גרינבו" שמתלבשים על המעקה (ועוד אינספור חיקויים שקמו בעקבותיהם), וכמובן שגינון אנכי מומלץ וחוסך מקום. יש אפילו כיסי שתילה שנראים כמו אחלה רעיון. אבל… גרינבו יקרים וכיסי שתילה גם הם לא זולים ומצריכים תלייה חזקה שלא תעוף, ולמי יש כסף וכוח.

בתמונה: עציץ אקסטרים (מתוך הסרט "חנות קטנה ומטריפה")

איך להסתיר רצפה מכוערת בלי להתרושש

הדירה שאליה עברנו בתחילת יוני (200 מטר מהדירה הקודמת, ובאותו שכ"ד. גם אנחנו מתקשים להאמין) היא דירה (טפו טפו טפו) נהדרת. על אף שיש בה רק שלושה מ"ר יותר מהקודמת – היא מרגישה גדולה פי שתיים, והבריזה (!) שעוברת בין החדרים כשפותחים את דלתות המרפסות (כן, מרפסות ברבים) מזכירה לנו שקודם בעצם גרנו ב…כוך.

טוב, הסיבה העיקרית שהובילה אותי להידלק על הדירה הקודמת (שאותה שכרתי לבדי, הכנסתי שותפה ורק אחרי שנה ומשהו עבר אליי בנזוגי) היא הרצפה. הרצפה בדירה הקודמת היתה מהזן התל אביבי הצבעוני, משבצות כתומות וכתומות-בהירות ברוב הדירה, ובחדר השינה – משבצות ירוקות וירוקות בהירות. למרות זעירותה ומצבה הח'ירבתי כשנכנסתי אליה, ידעתי שאוכל להפוך אותה לפנינה. וכך עשיתי – אבל רק כשעברנו לדירה הנוכחית הבנתי שרצפה זה לא הכל, ושאוויר ואור זה גם חשוב.

מה עושים עם וואשי טייפ?

אם בלוגים של עיצוב ועשה זאת בעצמך הם לא סביבת המחיה הטבעית שלכם, ו"יצירה" זה משהו שהילדים מביאים מהגן ואז צריך למצוא דרך לזרוק אותו – כנראה שלא נתקלתם אף פעם בוואשי טייפ (Washi Tape). כלומר – בטח נתקלתם, אבל חשבתם שזה סתם סלוטייפ צבעוני שיש בחנויות למכשירי כתיבה ליד הקופות, ולא הבנתם למה סלוטייפ צריך להיות כל כך יקר – כולה דבק.

איך להסתיר באלגנטיות מזגן/ארון חשמל/אלמנט מכוער

בחדר השינה בדירה הקודמת ששכרנו היה מזגן-חלון ענתיקה. ממש מעל המיטה. לעבוד הוא לא עבד – אבל בתור פיצוי לחידלונו הוא היה מכוער להבהיל ותקוע בקיר באופן בלתי הפיך. הנה תמונה של הזוועה – תנשמו עמוק:

מכיוון שכבר ידענו שזמננו בדירה ההיא קצוב, החלטתי לוותר על שכנוע של בעלת הבית להסיר את המזגן ולשים במקומו אחד נורמלי – והסתפקתי בהסתרה.

הגנים התלויים במרפסת

גינון אנכי (vertical gardening) הוא פתרון מעולה למי שמאוד רוצה ירוק בעיניים אבל אין לו מספיק מרחב כדי לשתול ולהתפרע. בדירה הקודמת-קודמת שלי היתה חצר ענקית ולמשך כמה שנים גיננתי שם בהצלחה מרובה, עד שהגעתי למסקנה שזה לא משתלם – בעיקר כי הייתי היחידה מבין 3 שותפות שקונה שתילים ומשקה ועובדת ומגרפת וגוזמת. ומים זה יקר. וגם העישוב של הסרפדים גמר אותי.

בכל אופן, בדירתנו השכורה הנוכחית יש שתי מרפסות נהדרות שממש משוועות לקצת ירק. שיטוט בפינטרסט הבהיר לי שגינון אנכי זה ה-דבר שכדאי להיכנס אליו. כבר מראש ידעתי שאין לי זמן ו/או כוח להתעסק עם נגרות וניסור, ולכן פסלתי את האופציה המקסימה הזו (לחיצה על התמונה תוביל אתכם לעמוד ההוראות):